אמצעי מניעה בישראל: בין הפרטי לציבורי

התנועה הפמיניסטית בכלל, והתנועה לתכנון משפחה בפרט, הגיעו להישגים משמעותיים בדבר זכותן של נשים למנוע הריון ולשלוט על פריונן העתידי במהלך ה מאה ה-20. עד תחילתה של תקופה זו, היו מניעת הריון והפסקתו מחוץ לחוק במדינות שונות מסיבות דתיות, לאומיות, חברתיות ותרבותיות (Bailey, 2013). שלושה תהליכים היסטוריים זירזו שינויים מרחיקי לכת בנושא של מניעת הריון. הראשון, הוא פעילותן של נשים פמיניסטיות במדינות המפותחות למען תכנון משפחה בתחילת המאה, פעילות זו העלתה את הנושא לסדר היום וקשרה אותו למעמד האישה וזכויותיה (Takeshita, 2010); במקביל לכך, המצאת הגלולה והמהפכה המינית, הובילו במדינות המערב להתרחקות מערכים שמרניים, תוך כדי דחיית גיל הנישואין וההולדה וניתוק בין יחסי מין והולדה (Starrs et al., 2018). התהליך השני התחיל במאה ה – 19 ונמשך עד למחצית הראשונה של המאה ה – 20, והוא התפתחותה של התיאוריה והפרקטיקה האאוגנית, שמטרתה הייתה "השבחת גזע" וכללה היבטים שונים של עיצוב דפוסי ילודה לפי איכות גנטית וחברתית (Stopler, 2015). תיאוריה זו תמכה בצמצום ילודה בקרב אוכלוסיות שנחשבו פחות איכותיות כגון נשים מקבוצות מיעוט ונשים שסטו מהסדר החברתי (שם). התהליך האחרון שהוביל לתמיכה בתכנון משפחה הוא ה"מעבר הדמוגרפי השני "'The Second Demographic Transition', ( Lesthaeghe & Van de Kaa, 1986), המתייחס לעידן הפוסט תעשייתי, שאופיין בעלייה של ערכים כמו אוטונומיה ואינדיבידואליזם, במקביל לדחיית גיל הנישואין והקמת משפחה (Bystrov, 2012). (מתוך המאמר)