בין תימן לישראל: מ'מרבד הקסמים' לפרשת ילדי תימן

מאמרה של אסתר מאיר־גליצנשטיין מספר על תלאות הדרך במסע העזיבה המפרך של יהודי תימן ממקומות שבתם אל מחנה המעבר 'גאולה' (חאשד) שליד עדן, ועל מנת הסבל הגדולה שפקדה אותם שם טרם עזיבתם את אדמת תימן. מאמר היסטורי זה קושר קשר סיבתי בין התחלואה והתמותה הרבה של מבוגרים, ילדים ותינוקות מקרב האלפים שהצטופפו והתגוללו בחולות המחנה, שהיה באחריותו של ארגון הג'וינט היהודי־אמריקאי, לבין אי־מעורבותן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשלבים הראשונים של מבצע העלייה. התיאור מנהיר את מרכיב הגרימה לנוכח ה"כשלים בארגון העלייה ובניהולה", שלא היו כורח המציאות, ולאור העובדה כי יציאתם של יהודי תימן לא נבעה מאילוץ או מגירוש. היה בהתנהלותו הכושלת של הגורם הממסדי להמציא, כמעט יש מאין, מאות של ילדים ותינוקות מזי רעב וחולים במחלות קשות, מסה גדולה שלעתיד הקרוב תאכלס את מחנות העולים בישראל. בלעדי הכשלים אפשר שלא היו נאלצים הקולטים במחנות העולים להפעלת נהלי חירום ולפרקטיקות שיקום דחופות, ביניהן הפרדה כפויה, הן של מחנות עולי תימן משאר מחנות העולים והן של הילדים מהוריהם. אפשר גם שמסירות ופטרונות בכל הנוגע לטיפול בתינוקות לא היו נעשות לאחת. המסקנה העולה ממאמרה של מאיר־גליצנשטיין היא כי נסיגה ממחויבות כלפי עולי תימן בתקופה הקריטית של התרכזותם ההמונית במחנה חאשד הייתה במונחי תיאוריית הדרמה החברתית אקט ממסדי של הפרה (איום על התמשכותה או על זכויותיה היסודיות של קבוצה), אשר לא זו בלבד שהטרימה את ההפרה שבחטיפת התינוקות, היא בראה אותה (מתוך המאמר)