"גילוי (עריות) וכיסוי בלשון": ביאליק, וולך, ויזלטיר

מאמר זה בוחן את היחסים בין טקסטים של משוררים עברים כמימוש פואטי של גילוי עריות ברמה הלשונית והתמטית כאחד. המאמר קורא במסת המופת של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" לאור התובנה הפורייה של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, אשר זיהה אנלוגיה בין יחסי השארות ליחסים תחביריים בשפה. ביאליק עוסק בשפה כפרגוד החוצץ בין האדם לבין הדברים ובינו לבין התוהו המקיף אותו. אם הלשון הרגילה היא הכיסוי, הרי לשון השירה היא הגילוי, והיא מספקת חרך הצצה אל התהום. המאמר מציע להסביר כי ה"גילוי" הוא שם-קוד לגילוי עריות, חציית גבול וחילול טרנסגרסיבי של חוק האב המגולם בשפה. הגילוי שבשירה פורע את סדרי החוק הלשוני ואת חוקי השארות. בעניין זה ייבחנו טקסטים ה"מתכתבים" זה עם זה ועם המסה של ביאליק, עם השיר "עברית" מאת יונה וולך ועם השיר "גילוי עריות" מאת מאיר ויזלטיר. שירים אלה סובבים סביב תמת גילוי העריות וה"הצצה" - הצצה לשפת האם המתרחצת, הצצה אל התהום של הממשי והצצה זה אל הטקסט של זה - בין הורים לצאצאים (ביאליק-וולך) ובין אח לאחות (וולך-ויזלטיר). (מתוך המאמר)