"דוח על אבדות וניצחונות של התרבות": הביקורת הכנענית על סיפורת המלחמה העברית

המאמר עוסק בביקורת הספרות הכנענית, ובעיקר בביקורת ספרות המלחמה של הכנענים, שהופיעה בשנות החמישים של המאה העשרים מעל דפי כתב העת 'אלף'. המוטיב המדריך את הנורמה והטלוס של ביקורת הספרות הכנענית עולה ישירות מביקורת הספרות של רטוש, שדקל פותחת בו את מאמרה. רטוש שולל, מחד גיסא, את סיפורי ההווי של בני הארץ, וטוען שהם מתמקדים בעיצוב ההווה הארץ-ישראלי כדי לחמוק מן התביעה הרדיקלית למרוד בהווה בשם העבר העברי. מאידך גיסא, הסופרים שקדמו לבני הארץ בורחים אל הייעוד, אל השליחות ואל החזון היהודי, ומבטאים בכתיבתם זרות כלפי המרחב הארץ ישראלי. לעומת התמסרותם של הסופרים הציונים לקונסטרוקטיביזם ומנגד למחויבות האידיאליסטית של הסופרים היהודיים, רטוש מציע פרקטיקה של טקסטואליות הנענית לצו האובייקטיבי של המרחב-זמן המזרח תיכוני. על הסופרים להימנע גם מן החיצוניות של ספרות ההווי, אך גם מן הפנימיות של הספרות היהודית. עליהם לפתח כתיבה הניחנת באי אמצעיות, ספונטניות ואטומטיות. כפי שמראה דקל, משמעותו של מושג הטקסטואליות הזה נוקבת במיוחד בפרשנותם של המבקרים הכנענים שעסקו בספרות שנכתבה בעקבות מלחמת העצמאות. סופרים ציונים העמידו את "טוהר הנשק" כחובה מוסרית-יהודית, ואילו הכנענים גינו רעיון זה כתסמין של צנזורה פנימית, ותבעו מן הסופרים להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכרחיות המרד, המלחמה והאלימות. אך סירובם של הכנענים להסתמך על הכזב האידאי של "טוהר הנשק" הוביל אותם לחיק הפשיזם. בלי משים, במקום להתמסר לאידאה חלוצית או יהודית הם התמסרו לאידאולוגיה אסתטית, לאסתטיזציה של הפוליטיקה ולפולחן אומנותי אסתטי המשיג למלחמה את ההילה הפולחנית הישנה. בהקשר הדיון שלנו, הביקורת הכנענית היא דוגמה נוספת לאופן שבו הספרותיות נמחצת תחת ההיסטוריה. (מתוך המאמר)