Abstract
המאמר דן בנסיבות בהן כונן משטר השליטה הייחודי של ישראל מאז 1967. הטענה היא כי המבנה של המשטר הדואלי, הצבאי-דמוקרטי, הפך את הצבא לשחקן פוליטי מרכזי בעיצוב מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. משטר זה שונה באופן מהותי מן המדינה "היהודית והדמוקרטית" שהוקמה בשנת 1948, ואשר התאפיינה בהענקת זכויות אזרח לפלסטינים, למרות הכפפתם למשטר צבאי. הדמוקרטיה מוגדרת כאן כמיסוד הדינמיקה של פתיחת מרחבים פוליטיים לייצוב ותיווך קונפליקטים חברתיים, המוכלים על ידי גבולות מוכרים. המאמר מנתח את משבר הלגיטימציה של המשטר הדואלי לאחר עליית "הליכוד" לשלטון, אשר החלישה תחילה את הלגיטימיות של הפעלת כוח צבאי, ולאחר האינתיפאדה הראשונה הובילה לחיפוש "פרטנר" פלסטיני איתו ניתן לנהל את השטחים במשותף. המאמר מסתיים בניתוח הנסיבות של כישלון שיתוף הפעולה והסלמת המצב לאלימות בלתי מרוסנת (מתוך המאמר).
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 297-323 |
| Number of pages | 27 |
| Journal | סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית |
| Volume | 9 |
| Issue number | 2 |
| State | Published - 2008 |
Cite this
- APA
- Author
- BIBTEX
- Harvard
- Standard
- RIS
- Vancouver