Abstract
דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, קבור לצד אשתו פולה במצוק המשקיף על נחל צין, במקום הקרוי על שמו - מדרשת בן-גוריון. מקום קבורתו הוא אתר עלייה לרגל חילונית. רבים מבקרים בו אם בשל יחס כבוד אל האב המייסד של המדינה הישראלית, אם בשל הנוף הקסום הנשקף מהמקום הרוגע, ואם בשל מיקומו בדרך לאתר תיירות משמעותי יותר, העיר אילת. במותו בן-גוריון הגדיר עצמו כמי שניצב על הגבול בין המסגרות הממוסדות שהיה לו תפקיד ביצירתן לבין המרחבים המיועדים לגאולה בעתיד, על הסף שבין היישוב — אם קיבוץ שדה בוקר או המדרשה, ואם מדינת ישראל בכללה — לבין המדבר והתהום. המתח שבין מרכזיותו של המנהיג לבין המקום הפריפריאלי שבו בחר להיקבר הוא מאפיין מרכזי של הדרך שהחברה הישראלית זוכרת את מנהיגה המכונן. השאלה כיצד הונצח בן-גוריון, וכיצד משתקפת דמותו במהלך השנים שחלפו מאז מותו, יכולה ללמד על הדימוי העצמי של החברה הישראלית. המאמר בוחן את מקומו של בן-גוריון בזיכרון הישראלי מנקודת המבט של רגע מותו וקבורתו. האם המדינה קברה אותו יחד עם זכרו. עיקר המחקר על בן-גוריון, הן הביוגרפי והן ההיסטורי, מדגיש את עמדות המפתח שמילא בחייו ואת ההחלטות המכריעות שקיבל. דרך רגע המעבר בין החיים למוות המאמר בוחן את מעמדו החתרני, הן זה שבחר לעצמו והן זה שבו נשמר בחברה שעברה שינוי אידאולוגי, פוליטי וחברתי. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 25-57 |
| Number of pages | 33 |
| Journal | ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה |
| Volume | 17 |
| State | Published - 2010 |