המודוס הנבואי בשירתו העיתונאית-ציבורית של נתן אלתרמן

צ'רצ'יל הוא אחד הפוליטיקאים המצוטטים ביותר במאה העשרים. נתן אלתרמן אהב מאוד את צ'רצ'יל, ובשנת 1944 הוא כתב אודה נהדרת לראש הממשלה הבריטי, אנושית, מלאת חיבה והדרת כבוד, שבה אייר את המנהיג הקשיש כמי שכונן לבדו בתקופת 'אין אדם' את חומת העולם שנותרה לא מוגנת, וכמי שהציב 'ארבעת אלפי ספינות על המים'. לאחר זמן הוא הזכיר את צ'רצ'יל כמה פעמים, תמיד מתוך הערכה עצומה לאיש והוקרה אין קץ. נאמנותו של אלתרמן ל'צרצ'יל וגם לבן גוריון הייתה מוחלטת גם כשהתנאים ההיסטוריים השתנו. השפעתו של צ'רצ'יל על אלתרמן חורגת מהאיזכורים האישיים לאיש ולנאומיו. אלתרמן הפנים את הקוד הצ'רצ'יליאני - שימוש בסטרוקטורה הבסיסית הפשוטה של המשפט על מנת להעביר מסר של נחישות מוסרית מוחלטת הנבנה תוך כדי הרקעה אל הזמן המטה-היסטורי - והפעיל אותו באותה קבוצת שירים ייחודית שכתב בשנות הארבעים והחמישים והנכללים תחת המודוס הנבואי האלתרמני. השיר הנבואי-לאומי האלתרמני הוא פיסת טקסט רוטטת פתוס, מהדהדת, רועמת, המתאפיינת בכך שבכל אחת מרמותיה, רבדיה והפנים השונות שבהן היא מתגלה, היא חותרת אל הנשגב, אל הפשוט, אל האלמנטרי והאלמנטלי אל המיצוי המזוקק הטהור, אל הצמצום, או הרדוקציה האחרונה. השיר האלתרמני מהווה פעולת דיבור של חישול לאומי, והוא עתיר בפנייות חגיגיות ובנוסחאות של ציווי, השבעה, נחמה, ברכה, תוכחה, אזהרה, זעם וקללה. החתירה את המיצוי העליון, סופי, ניכרת בכל רמתו של הטקסט. כשאלתרמן פונה אל המודוס החגיגי הוא מתרכז ומצטמצם ומתרכז במודוס הנשגב ביותר, המהדהד ביותר של השפה והוא שב אל הלקסיקה והסגנון המקראיים הקלאסיים.