המורה הנשואה בחינוך העברי: בין שליחות לאומית לגאווה מקצועית והצהרה מגדרית, 1898-1928

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

במאמר איני מבקשת לדון במורות הנשואות כמקרה בוחן של נשים בעלות מקצוע בחברה היישובית, אלא לראות בהן מקרה בוחן של מורות נשואות בהתייחס למערכות חינוך במדינות אחרות בתקופה הנדונה. הנושא הראשון בתקופה הנחקרת הוא ראשונת המורות הנשואות בארץ ישראל, אלישבע בסביץ, מורה לעברית מפינסק, רעיה ואם לשלושה במושבה מטולה בשנת 1898 הנושא השני נבחר משיקול מתודולוגי: סקר מורים שנערךבשנים תרפ"ח-תרפ"ט ומציג נתונים כמותיים של המורים והמורות ומאפייניהם הדמוגרפיים. תחום הזמן (1898-1928) כולל שתי מסגרות זמן שונות: האחת מקובלת בהיסטוריוגרפיה היישובית והשנייה מקובלת בהיסטוריה של החינוך. ההיסטוריוגרפיה היישובית מחלקת את התקופה לשתי תקופות משנה: עות'מאנית ובריטית, או גלי העליות השונות. תקופת המשנה השנייה כוללת את החלוקה לתקופות של ההיסטוריה החינוכית, המתבססת על ניהול מערכת החינוך ואופיה, ומונה שלוש תקופות בחינוך העברי. התקופה הראשונה, המכונה 'התחייה', מתחילה בהקמתו של בית הספר העברי הראשון במושבה ראשון לציון בשנת 1887 ונמשכת עד הקמתה של הסתדרות המורים בשנת 1903 . התקופה השנייה,המכונה 'הכינוס', מתחילה בשנת 1903 ונמשכת עד העברת החינוך לחסות ההסתדרות הציונית בשנת 1920 . התקופה השלישית כוללת את שנות המנדט, אז פעלו שלושת זרמי החינוך הציוניים - הזרם הכללי, זרם העובדים וזרם המזרחי - בחסות ההסתדרות הציוניתו בהמשך תחת מרות הוועד הלאומי. (מתוך המאמר)
Original languageHebrew
Pages (from-to)1-19
Number of pages19
Journalישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה
Volume26
StatePublished - 2020

Cite this