Abstract
באצטדיוני הכדורגל בישראל נהפכה הקללה 'בן זונה' לבת בית. אך לא כן היה בשנות קום המדינה: בסל הקללות שהיו בשימוש שגרתי בזיקה למשחק הכדורגל לא נמצאה קללה זו. ההסבר טמון בתנאי המצב: בשנות החמישים של המאה העשרים בישראל נהגה הפוריטניות בתרבות וביחסים החברתיים, בעיקר בפרהסיה. מילים מסוימות שנחשבו גסות, לא נורמטיביות, לא הופיעו בדפוס וגם לא בדיבור. הכינוי בן זונה, שנחשב פוגעני ביותר באותם ימים, לא הופיע בכתב או בשיח הציבורי וגם לא במגרשי הכדורגל. תנאי המצב החלו להשתנות כבר בשלהי שנות החמישים, בעיקר תחום התרבות. החישוקים הפוריטניים החלו להתרופף, ובספרות החלו להופיע מילים שנמנעו מהן בעבר, בהן תיאורים מפורטים של יחסים מיניים. גם בעיתונות החלה מעין ליברליזציה, ומילים שהיו פסולות בעבר קיבלו ביטוי בכתב במישרין או בעקיפין. תחום ההרשאה של הכדורגל התרחב, סל הקללות שהיה מקובל במגרשי הכדורגל התעשר, והקללה הבולטת שנוספה לו היא 'בן זונה', שנמעניה הם בעיקר השופט וקווניו אבל לא רק הם. מעתה נעשה בן זונה לבן בית ביציעים של מגרשי הכדורגל. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 108-127 |
| Number of pages | 20 |
| Journal | עיונים בשפה וחברה |
| Volume | 12 |
| Issue number | 1 |
| State | Published - 2019 |