הרומן הישראלי, משבר האקלים וביקורת האנתרופוצנטריות

מאמר זה מציג מיפוי וניתוח ראשוני מסוגו של שדה הסיפורת האקלימית (climate fiction) בספרות הישראלית. הוא בודק אם השדה הזה קיים בה בכלל, ואם כן – מה מאפייניו. בהשראת ביקורת הספרות הסביבתית (ecocriticism), החוקרת את הספרות מנקודת מבט אקולוגית ובוחנת בין היתר את ייצוגם הספרותי של יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, המאמר דן בתגובת הסיפורת הישראלית העכשווית, ובעיקר הרומן, למשבר האקלים ולהשלכותיו. בנוסף, וכמפתח לדיון, הוא מציע המשגה תאורטית של האנתרופוצנטריות הגלומה במעשה הסיפר (narration) כתופעה יחסית, המאפשרת להבחין בין ייצוגים ספרותיים אנתרופוצנטריים יותר ופחות. בהתבססו על המתודה המכונה "קריאה רחוקה" (distant reading), המאמר מראה שבמבט־על הסיפורת הישראלית כמעט מתעלמת ממשבר האקלים, למרות העלייה בעיסוק בסוגיות האקלים והסביבה בסוגות לא־בדיוניות בעשור האחרון. עוד טוען המאמר, בהסתמכו על קריאה קרובה (close reading), שגם מנקודת מבט קרובה יותר, ההתייחסויות המעטות למשבר האקלים בסיפורת זו אינן מציעות, בדרך כלל, בשורה ספרותית של ממש. ארבעה רומנים אקלימיים ייצוגיים – מאת חמוטל שבתאי (1997), רועי בית לוי (2014), אסף צפור (2019) ומור קדישזון (2021) – ניצבים במוקד הדיון, לצד כמה יצירות נוספות העומדות בשוליו. המאמר מנתח אותם ועומד על האמצעים האמנותיים הפואטיים והצורניים האופייניים להם. מהניתוח עולה כי שלושת הרומנים הראשונים לעיל הם דיסטופיות מובהקות, המותירות רושם אנתרופוצנטרי במובהק. משבר האקלים משמש בהם רקע להתרחשות, בעוד בחזית ניצבות סוגיות שמעסיקות את הספרות העברית המודרנית מימים ימימה. הרומן הרביעי, לעומת זאת, עשוי לבשר על התפתחות חדשה בתחום, המתקרבת אל תפיסות אנתרופוצנטריות פחות, המכילות נקודות מבט מורכבות יותר על משבר האקלים.(מתוך המאמר)