התנועה ב'גילוי וכיסוי בלשון' לביאליק

למסה 'גילוי וכיסוי בלשון' הלוך רוח קודר. חוקרי הספרות והפילוסופים שעסקו במסתו זו של ביאליק דנים בכך ומדגישים את תפיסתו הפסימית לגבי הלשון. שתי טענות, שאינן רחוקות זו מזו, רווחות בספרות הפרשנית בהקשר זה. הראשונה היא זו: המילים מסתירות את העולם. והטענה השנייה היא כי נושאה העיקרי של המסה הוא ירידת המילים והסתאבותן. הטענות העיקריות בפירוש המוצע במאמר הן: (א) הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, אלא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם כלפי התוהו האפל. יתר על כן, הלשון היא המאפשרת אותה, את ההתרוצצות הפנימית שבחיי בני האדם; (ב) גם אין מקום לומר שביאליק מציג במסה זו את הלשון כהולכת ויורדת מהופעתה ברוח אדם הראשון אל לשון החברה או מלשון השירה אל לשון הפרוזה. הלשון בכללה - לרבות גילויה הבראשיתי - נתונה במחזור מטבולי פנימי. כל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה; (ג) משותפת לשתי טענות אלו היא ההבחנה שעיקרם של החיים האנושיים הוא המחזוריות. זו ניכרת באמביוולנטיות כלפי התוהו בתנועה המטבולית של הלשון. חיי האדם הם מחזורי גילוי וכיסוי ואימה ותשוקה, מעין 'שיבה נצחית', מול התהום המהבהבת; (ד) המשמעות המטפיזית שניתנת כאן לתנועה בלשון יכולה להוסיף משהו להבנת תביעותיו התקיפות של ביאליק ש'תחייה גמורה' של הלשון העברית אינה יכולה להתקיים בלי תנועה מתמדת, בלי 'מעוך ומשמוש' - צירוף המופיע ב'חבלי לשון' וב'גילוי וכיסוי בלשון'. (מתוך המאמר)