ה־14 ביולי של דפני ליף: עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

מאמר זה מציע תיעוד של המחאה החברתית בישראל בשנת 2011 ומתמקד בשלוש שאלות: 1. מי היו הקבוצות החברתיות שחוללו אותה (מי השתתפו אבל גם מי לא השתתפו ולא תמכו); 2. מה היו הסיבות הכלכליות-חברתיות שגרמו לפרוץ המחאה ומה היו מטרותיה; 3. מה היו דפוסי הפעולה הפוליטיים הייחודיים של המחאה ומה מסביר אותם. התזה הראשונה של המאמר היא שהקבוצה שהנהיגה את המחאה השתייכה למעמד הבינוני (אך לחלק המשכיל והפחות אמיד שלו) ומהקבוצה היוזמת התפשטה המחאה לחוגים חברתיים נוספים והפכה ל'מחאת העם'. התזה השניה היא שהמחאה היתה המפגן הראשון בקנה מידה גדול של התנגדות מעמדית לניאו-ליברליזם. בפעם הראשונה מאז תחילת המהפכה הניאו-ליברלית בישראל בשנות השמונים, התנער מעמד הביניים מתמיכתו במדיניות זו וניסה לחבור לכלל האוכלוסייה בקואליציה חברתית כנגד אליטת ההון. על המצוקה הכלכלית הגוברת של מעמד הביניים נוספה גם התחושה של הפרת החוזה בין שכבה זאת למדינה, כאשר תחת קואליציית נתניהו הסקטורים המועדפים (מלבד ה"טייקונים") הם המתנחלים והחרדים. התזה השלישית במאמר היא שהמחאה ביטאה פוליטיקה חדשה, פוסט-פוסטמודרנית לאחר שהפוליטיקה הפוסטמודרנית כשלה לבטא את האינטרסים הכלכליים-חברתיים של המוחים. בסיכום המאמר מוצגות הערכות ראשוניות בנוגע למידת הצלחתה של המחאה.
Original languageHebrew
Pages (from-to)17-43
Number of pages27
Journalתיאוריה וביקורת
Volume41
StatePublished - 2013

Cite this