Abstract
מאמר זה נכתב בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין בקשת העותרת למנות מטעמה אישה לבוררת בסכסוך בינה לבין בעלה. הדיונים בתיק נדרשו לרציפות המשפטית של הפסיקה עם "חוק המשפחה העותמאני" מ-1917. המאמר פונה אל עברו של החוק ונסיבות חקיקתו וטוען כי הן תפיסת הרציפות המשפטית, שבשמה דחו שתי ערכאות בתי הדין השרעיים את בקשת העותרת, והן הבניית הרציפות ההיסטורית המיוחסת לחוק זה - שתיהן שגויות. המאמר עומד על חשיבותו המתודולוגית של ההקשר ההיסטורי לניתוח חוק המשפחה ותיקון הידע על אודותיו. חוק המשפחה העות'מאני היה חוליה חיונית בשרשרת הרפורמות המשפטיות העות'מאניות במאה התשע עשרה, שחתרו לעצב מערכת משפט ריכוזית וטריטוריאלית. קודיפיקציית דיני המשפחה נועדה להשלים את האחדת מערכת השיפוט, להחילה על כלל אזרחי האימפריה ולחזק את שליטת המדינה בעיצובם של דפוסי המשפחה בהתאם לחזון המודרניות העות'מאנית. הבריטים הפכו מגמה זו כשהחילו את חוק המשפחה על מוסלמים בלבד, בניגוד לטענתם שבכך הם המשיכו מסורת עות'מאנית. ניתוח סעיפי הבוררות בסכסוכי נישואין בחוק המשפחה העות'מאני, שעמדו במוקד פסיקת בג"ץ, משמש במאמר לביסוס הטענה שהחוק במקורו נועד להקנות למדינה כלים לעיצוב מחדש של דפוסי המשפחה. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 125-161 |
| Number of pages | 37 |
| Journal | משפחה במשפט |
| Volume | ח |
| State | Published - 2017 |
Cite this
- APA
- Author
- BIBTEX
- Harvard
- Standard
- RIS
- Vancouver