כפל הפנים של הלא-מודע הקולקטיבי: בעקבות ספרו של גיא פרל, "הדבורים של הבלתי-נראה"

במסה האישית החותמת את הספר המרתק ומעורר-המחשבה הזה, גיא פרל כותב על היותו משורר-מטפל-חוקר, ומציין כי עבורו, למעשה, המשורר הוא בן-הלוויה החיוני של שתי ההוויות האחרות: המשורר, הוא מציין, "יושב ליד כסאו של המטפל" (204), אף כי השירה עשויה להתגלות לסירוגין כאמצעי הבעה נפשי ורגשי בטיפול וכאובייקט זר לתהליך הטיפולי. אך המשורר גם סמוך על שולחנו של החוקר, פשוטו כמשמעו, כמי שמספק לחוקר התנסויות שחוָוה "על בשר נפשו" (205).