מושב לצים: הרטוריקה של הסטירה העברית : חמש קריאות

"הסָטירה", קובע גידי נבו במבוא לספרו החדש, "היא אכן בת השטן, סוכנת כוחות העקירה והשלילה". קביעה זו מרמזת על אחד ממקורות כוחו של המחקר שלפנינו: הצירוף הנדיר בין ההיקסמות של חוקר מהתופעה שהוא בוחן מזה, לבין יכולתו להעמיד הבחנות הזורקות אור חדש על אותה התופעה, מזה. נבו נפעם מהאופי הדמוני של הסטירה, מכלי המשחית המשוכללים והמושחזים שלה, מכוחות ההרס וההשמדה הגלומים בה, ובה בעת מתחושת החופש החריפה המתלווה לשימוש בה. אבל ההתפעמות הזאת, ההתחקות אחרי החוויה הסטירית כמו מתוכה, אינה פוגמת במהלך המחקרי. להפך, היא מאפשרת לנבו לתת בסטירה סימנים חדשים, למשג, לברר ולהבהיר, מנקודת מוצא חיונית ומרעננת. ‬הספר פותח ביצירתו הגאונית של המשכיל הגליצאי יוסף פרל, מגלה טמירין (1819), וממשיך בקריאה צמודה בעיבודו של י.ד. ברקוביץ לאחד המונולוגים הידועים והאהובים של שלום עליכם. בהמשך מספק הספר לראשונה קריאה שיטתית ורצופה ביצירתו הסטירית של אפרים קישון. פרק מרתק מוקדש לקוטב הקודר והאפל ביותר של הסטירה העברית כפי שהוא מתבטא בסיפוריו של חנוך לוין. בתחנה האחרונה במסע קורא נבו ביצירתו של דורון רוזנבלום, שכונסה במבחר המייצג תוגת הישראליות (1996), וממחיש לנו בחדות ובחיות מדוע לדעתו רוזנבלום הוא הסטיריקון העיתונאי ... [long field truncated]