משנתה הלשונית של לאורה פאפו, בוכוריטה, בהקשרה ההיסטורי והחברתי.

לאורה פאפו, בוכוריטה, הייתה אחת הדמויות הנשיות הפעילות ביותר בסצנה התרבותית היהודית-ספרדית הבלקנית במחצית הראשונה של המאה העשרים. בדרך חלוצית הצליחה אישה חרוצה ודעתנית זו לא רק להיכנס לתחומים רבים, דוגמת פעילות ציבורית, כתיבה עיתונאית ומחקר אנתרופולוגי ותרבותי, שעד אז נחשבו נחלתם הבלעדית של גברי הקבוצה, אלא אף כבשה את חלקם כליל – כך למשל 'שלטה' באופן ריבוני בתחום המחזאות בתור יוצרת פורה ואהובה על הקהל. מבחינה אידאולוגית נמנתה בוכוריטה עם 'החוג הספרדי', קבוצת אינטלקטואלים יהודים-ספרדים אשר ראתה בשפתם האתנית של היהודים-הספרדים ביטוי אותנטי לגניוס של הקבוצה. חברי החוג ביקשו לשמר את שפת הסבים – על ערכיה התרבותיים – ולהנחילה לדור הנכדים, ובוכוריטה הייתה הסופר(ת) הפור(יי)ה ביותר שפעל(ה) בחוג זה. המאמר בוחן בקפדנות את מדיניותה הלשונית בתחומים שונים אשר העסיקו את האינטלקטואלים היהודים-הספרדים אשר בחרו לדבוק בשפתם האתנית, דוגמת שאלת הכתיב, הזיקה לשפות הסביבה ושאלת השפה הראויה לכתיבה ספרותית – אימוץ הדיאלקט המקומי או יצירה בשפה הממלכתית. המאמר הוא המשך של מאמר שהתפרסם בפעמים 113, שעסק בבני תקופתה של בוכוריטה: 9-49, 2007.