סוגרים את הבאסטה: מדוע קשה כל כך לדוברי עברית ללמוד ערבית?

ממצאי מחקר חדש, בתמיכתם של מכון מופ“ת ושל רשות המחקר במכללה האקדמית בית ברל, שיתפרסם בקרוב, מצביעים על כך שגם לאחר שלוש וארבע שנות לימוד חובה של השפה הערבית הכתובה (כיתות ז-י), במערכת החינוך בישראל, עדיין אחוזים משמעותיים של התלמידים לא רכשו באופן מלא את צלילי השפה ואת אופן כתיבתן של האותיות. עובדה מפתיעה, לכאורה, שכן העברית והערבית נחשבות “שפות אחיות“ (מבחינה אטימולוגית הן בנות-דוד), וניתן היה לצפות שיקל על דוברי העברית ללמוד את השפה הערבית. מחקרים רבים בעשורים האחרונים, העוסקים בתהליכי רכישת שפה, מדגישים את חשיבותו של ההיבט הפונולוגי כתנאי הכרחי לרכישה תקינה של השפה הדבורה והכתובה (Adams, 1990;Panel, 2000). היבט זה מעורב בכל תהליכי הרכישה ומהווה תשתית הכרחית לרכישת הלקסיקון והמשמעות בשפה. בהנחה שממצאי המחקר החדש על רכישת הצלילים הלא מוכרים לתלמידים דוברי עברית, הלומדים ערבית כשפה זרה, משקפים את המצב בפועל, קיים חשש לכך שעדיין מרכיבי שפה בסיסיים מסוימים נותרים חסרי משמעות עבור התלמידים גם לאחר שנות לימוד אחדות. אם תשאלו את המורים בשטח, תוצאות המחקר אינן מפתיעות אותם כלל ועיקר. (מתוך המאמר)