סל תרבות: איך ומתי נולדה הסיפורת העברית החדשה? פרק בהיסטוריוגרפיה סינכרונית

המאמר מאיר את התפקיד שמילאה ספרות ההשכלה העברית בכינונה של המודרניות הספרותית העברית. המאמר עומד על ריבוי הפנים של אידאולוגיה המשכילית, ומדגיש את כוחה הייחודי של הסוגה הספרותית - הרומן, האוטוביוגרפיה, ההיסטוריה - בהארת פנים אחרות של מהלכי מודרניזציה שונים שהותנעו וקודמו בספרות המשכילית. בניגוד להיסטוריוגרפיה המיתולוגית של הספרות העברית, הקושרת קשרים רחוקים בין דמויות גדולות מן החיים (רמח"ל, וייזל או מאפו), המחברים מדגישים את כוחה של הקבוצה. המשכילים הביעו בכתביהם "תחושת חיים חדשה", ובמושג זה, המהדהד את התזה המפורסמת של גרשם שלום ב"מצווה הבאה בעבירה", מעמידים המחברים מערך מושגים המאפיין את הספרות העברית החדשה כנושאת "וקטור של תשוקה" ודחף של חידוש ספרותי. הם מתארים את תחושת החיים החדשה במונחים אסתטיים, פסיכולוגיים ופוליטיים, ומעגנים את מרכיביה השונים בפרשנות ספציפית של שלושה טקסטים משכיליים מכוננים: הרומן 'אהבת ציון' של אברהם מאפו מעמיד את החוויה האסתטית ואת היופי הטבעי במרכז החידוש המוצע ליהודי רוסיה באמצע המאה התשע עשרה; האוטוביוגרפיה של מ"א גינצבורג מציעה גרסה פסיכולוגית של תחושת החיים החדשה: סיפור חייו של גינצבורג הצעיר מבוסס על "סתירה בין אינדיווידואציה לבין סוציאליזציה", ומרכז את ציר המאמץ העיקרי של הספרות העברית המודרנית בכינון האוטונומיה של הסובייקט; והסיפורת הסטירית של יל"ג, ובייחוד המוקד הפוליטי והאנטי-קלריקלי העולה מכתביו, שבהם הוא מניח את היסודות ל"מסורת חדשה של שינוי ערכים". (מתוך המאמר)