עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה

"'כתיבת שירה לירית אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי', כך כתב תיאודור אדורנו. אכן, הנזק שהסבו אירועי מלחמת העולם השנייה לחוש היופי שלנו, לתחושת ההיסטוריה והמידה שלנו, הנו עמוק מני חקר. אמצעים מקובלים ומסורתיים להערכת הניסיון האנושי ולסיפורו כשלו בניסיונם להכיל את הטראומה ההיסטורית הנדונה ולתת עליה דין וחשבון – אך בה בעת עלינו לדבר על האירועים הללו אם ברצוננו לרפא את השבר ההיסטורי שחוללו. בתנאים כאלה, כיצד נוכל לספר? ומהן ההשלכות ההיסטוריות של עצם נשיאת עדות לטראומה כזו? בספרם פורץ הדרך עדות – אשר ראה אור לראשונה בשנת 1992 ונחשב מאז למופת ולמלאכת מחשבת של דיון ביקורתי בסוגיית העדות בתרבות – בוחנים מבקרת הספרות שושנה פלמן והפסיכואנליטיקאי דורי לאוב את המשמעות והפונקציה של חווית העדות ונשיאת העדות, של אירוע וזיכרון, ביחס למעשה הכתיבה והקריאה בכלל וביחס לשואה בפרט. תוך כדי קריאה בטקסטים של דוסטויבסקי, פרויד, סטפן מלרמה, פאול צלאן ואלבר קאמי, לצד צפייה בעדויות מוסרטות של ניצולי שואה ובסרט 'שואה' של קלוד לנצמן, הספר נע מהספרותי אל החזותי, מהאמנותי אל האוטוביוגרפי, מהפסיכואנליטי אל ההיסטורי. ההיבטים ההרסניים ויוצאי הדופן של השואה מוגדרים כאן לראשונה כמשבר עדות רדיקלי: כ'התרחשות היסטורית חסרת תקדים של 'אירוע-בלא-עד', אירוע שעצם טבעו הוא להכחיד את העד לו'. על רקע זה בוחנים המחברים את משבר ההיסטוריה והספרות שחולל האירוע, את החותם שהותיר ביחס שבין ידע לאירועים, בין ספרות לראיה, בין דיבור להישרדות, בין עדות לאתיקה. פלמן ולאוב שואבים מניסיונם האישי בהאזנה לסיפורי עדות של ניצולים ובקריאתם להעמדת 'תיאורית עדות' מקורית: תפיסה מהפכנית בחדשנותה שעניינה היחס בין אמנות ותרבות לבין עדות ואירועים היסטוריים. תפיסה זו של משמעות העדות הנה חיונית למבקרי ספרות וקולנוע, לפסיכותרפיסטים, היסטוריונים, פילוסופים ומשפטנים כאחד. לתרגום העברי מצורפת אחרית דבר מאת קאתי קארות, הקושרת את מושג העדות שנטבע בספר זה עם הרחבתו המאוחרת אל תחומי המשפט והחוק בספרה של פלמן מ-2002, The Juridical Unconscious. הרחבה זו מבוססת על קריאתה של פלמן בעדות לעדות: עדותה של חנה ארנדט לעדויות שנשמעו במשפט אייכמן, כפי שהתנסחה בספרה 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע'."