פולמוס השמיטה: הדיון הרבני והפוליטי על היתר המכירה בתרמ"ט

שנת תרמ"ט (1888-1889) הייתה שנת השמיטה הראשונה מאז שהחלה ההתיישבות היהודית החדשה בארץ-ישראל. בשנת תרמ"ט היו בארץ תשע מושבות, שבהן כ-300 משפחות חקלאיות. משמעות שמירת השמיטה, כלומר השבתת עבודות הקרקע, הייתה אובדן הכנסה של יבול השנה השביעית וחלק מיבול השנה השמינית, שתלוי בזריעה בשנה השישית ובזריעה בסוף השנה השביעית. בדיון ההלכתי בסוגיית השמיטה נחלקו הפוסקים כבר מימי הביניים לשתי גישות: היו שסברו ששמיטה בזמן הזה מדאורייתא, והיו שסברו שחיובה בזמן הזה רק מדרבנן. הגישה המקילה מאפשרת פתרון על ידי מכירה של האדמות לגוי, שאינו מחויב לשמור שמיטה, בעוד הגישה המחמירה נוטה לחייב השבתה של העבודה בשביעית. היו שסברו ששמיטה בזמן הזה אינה מחויבת אפילו מדרבנן, אבל אלה היו במיעוט ועמדתם לא התקבלה. לקראת שנת תרמ"ט התלהט הפולמוס; רבנים בולטים במזרח אירופה, כמו הרב צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מוולוז'ין ודב הלוי סולוביצ'יק מבריסק, פסקו לחומרה, בעוד רבנים בולטים ב'חיבת ציון', כמו הרבנים שמואל מוהליבר ומרדכי אליאשברג והדיין שמואל זנוויל קלפפיש מוורשה, חתמו על היתר מכירה. הללו קיבלו גיבוי מגדול פוסקי הדור, ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. רבני ירושלים האשכנזים שמואל סלנט ויהושע ליב דיסקין פסקו לחומרה. מולם התייצבו הרבנים הספרדים יעקב שאול אלישר ורפאל מאיר פניז'ל, שתמכו בהיתר. הברון אדמונד דה רוטשילד, שתמך במושבות, עמד על דעתו שהמתיישבים חייבים להיענות להיתר. למעשה רוב איכרי פתח תקווה לא קיבלו את ההיתר וכך גם חקלאי עקרון. אנשי גדרה, שרצו גם הם לשבות בשביעית, קיבלו בסופו של דבר את ההיתר בלחצם של 'חובבי ציון'.