פרדוקס הפשט: קריאה מלנכולית בפרשנות היהודית לתורה מימי הביניים

בדבריי כאן אני מבקש להאיר רגע חוזר שבו מתברר כי משימה רבת חשיבות, משימה שניתן להגדירה בלי שמץ של הפרזה כמשימת חיים, נידונה לכישלון. רגע זה אינו מלווה בהפתעה מרה, שכן אין הוא בבחינת חידוש גמור. למעשה מדובר בנקודה בזמן, אחת מיני נקודות זמן דומות לה, שבה ידיעה קשה הכלואה במישור המודחק פורצת אל מישור ההבנה הגלוי. הניסיון להשלים את המשימה, למרבה הצער, הסתיים בכישלון, ולמרבה הכאב - כישלון זה היה ידוע מראש. ולפרק זמן מסוים, פרק הזמן המלנכולי, לא ניתן להדחיק את ההכרה שלא הייתה כל דרך להימנע מהכישלון ולא תימצא כל דרך שכזו גם בעתיד. "שעה זו", כלשונו של קאמי, "היא שעת התודעה". דבריי מוגבלים אפוא לתופעה מנטלית ואינטלקטואלית מובחנת - האבסורד שבדבקות במשימת חיים הנידונה לכישלון ודרכי ההתמודדות עמו. אני מבקש לטעון כי ממקום עומדנו, לאחר מאתיים וחמישים שנות מחקר ביקורתי של המקרא, אנו עשויים לזהות מצב דברים אבסורדי זה בפרשנות היהודית הקלסית לתורה, היא הפרשנות הידועה במחקר בשם הכולל "פשט", ובפרט בהתגלמותה הרבנית בימי הביניים. אין כוונתי לומר כי חוויית האבסורד והמלנכוליה הנלווית אליו המזוהות יותר מכל עם האקזיסטנציאליזם המודרני באות לידי ביטוי בעבודתם של הפרשנים ובעולם המחשבה היהודי הדתי-רבני של ימי הביניים. עלינו להבחין בין החוויה המשוערת של הפרשנים שעה שפירשו את התורה ובין החוויה הרגשית המלווה אותנו בקריאה בפירושים הללו. בהתאם לכך, פרק הזמן המלנכולי שבו מתבהר כי המאמץ הפרשני נידון לכישלון ידוע מראש, אותה "שעה של תודעה", עשוי ללוות את בן-הזמן המודרני הקורא בפירושי ימי הביניים. לעומת זאת הפרשנים עצמם, אם טולטלו ב"שעה של תודעה", הרי שגבולותיה בהכרח מצומצמים ומוגבלים מאוד ומלווים בתהליכים נפשיים ואינטלקטואליים המנתבים את התחושות השליליות לאפיקים אמוניים רצויים. (מתוך המאמר)