קווי בונו ‏ (Cui bono)‏: ערבים, כדורגל, מדינה

Research output: Contribution to journalArticlepeer-review

Abstract

כמעט מהרגע שחודשה ליגת הכדורגל במדינת ישראל (1949), החלו גם מועדוני כדורגל מהמגזר הערבי להשתתף בה. תחילה הם השתתפו בליגות הנמוכות בלבד, ובמשך השנים הם התרבו והחלו לטפס גם אל עבר הליגות הגבוהות, עד שבשנת 1997 הגיעה הפועל טייבה לליגה הלאומית (הבכירה). הכדורגל היה נוכח-מתמיד בקהילה הערבית בישראל. השאלה שמאמר זה עוסק בה היא: מה תורם הכדורגל לערבים בישראל? התשובה לשאלה זו נידונה בגוף המאמר בשלוש רמות: רמת השחקן, רמת הקהילה המקומית ורמת הקהילה הלאומית הערבית בישראל. ברמה הראשונה אפשר להבחין בבירור בתרומה של יוקרה והכנסה לשחקן הכדורגל הערבי. הכדורגל הוא מסלול מוביליות עוקף גבולות אתניים-לאומיים: שחקנים ערבים עברו לשחק במועדונים יהודיים, בנבחרת ישראל, ואף במועדוני כדורגל באירופה. ברמה השנייה תרם הכדורגל למודרניזציה של הקהילה המוקמית, לחיי התרבות המקומית (בעיקר לצעירים) ולגאווה מקומית וסקטוריאלית. למשל, מועדון איחוד בני סכנין היה גם לגאוות הסקטור כולו. היכן עוד מתמודדים ערבים מול יהודים בתנאים שווים ולא אחת הראשונים גוברים על האחרונים? ברמת הקהילה הערבית בישראל כולה, תרם בכדורגל להעצמת המודעות האתנית-לאומית של הערבים. המפגשים באצטדיון הכדורגל עם קהל יהודי אנטי-ערבי 'אילצו' גם את הערבים שרצו לרדד את הרכיב האתני-לאומי בזהותם 'לעשות חושבים' - המודעות והמחאה היו לכלים להשגת אינטגרציה בלי תנאים מוקדמים אין צורך עוד להזדהות כציוני כדי להרגיש קיים כאשר נבחרת המדינה עולה על הדשא. (מתוך המאמר)
Original languageHebrew
Pages (from-to)55-92
Number of pages38
Journalג'מאעה
Volumeכ"ב
StatePublished - 2015

Cite this