שיבתו של פנחס שדה אל היהדות

בתחילת דרכו הספרותית, בספרו "החיים כמשל", כתב פנחס שדה על היהדות בהתרסה. הוא העדיף את הנצרות על פניה, והדיון בסמליה ממלא עמודים רבים בספרו ובשיריו בני הזמן. משנות השבעים ועד לפטירתו עסק שדה באינטנסיביות הולכת וגוברת ביהדות. יומן מסעותיו בארץ ישראל מכיל בעיקר הרהורים על גיבורי המקרא. משנות השמונים שקע שדה בעריכת ספרי דת המיועדים לציבור החילוני. הוא פרסם אוספי סיפורים חסידיים המיוחסים לבעל שם טוב, לרבי נחמן מברסלב, לרבי מנחם מקוצק, וכן קובץ תפילות וסיפורים עממיים יהודיים. המחקר המועט שעסק ביצירתו של שדה, וחלק מדברי הביקורת שנכתבו על ספריו, ציינו את עיסוקו האינטנסיבי בשנותיו האחרונות בחיבורי דת יהודיים, אבל טענו שיחסו אל היהדות לא השתנה שינוי עקרוני. בכלל, הכול מדגישים ששדה מבטא בכל יצירתו אותם רעיונות. אכן, כל שנותיו שדה הוסיף לבטא את הרעיונות שהציג בתחילת דרכו, ובמידה מסוימת גם דבק באותן דמויות מופת (פרידריך ניטשה, פרידריך הלדרליין, הרמן הסה וקנוט המסון). אולם הטענה השגורה ששדה דבק באותם רעיונות כל דרכו, מחמיצה התפתחות החשובה לא רק להבנת יצירתו, אלא גם להבנת תפקידו כ'שמש הספרים', כפי שכינה את היותו עורכם של ספרי דת, כלומר כמתווך בין היהדות ובין הציבור החילוני. מטרת המאמר היא לבחון זאת. הדבר נעשה בשני חלקים עיקריים. הראשון הוא פנימי, ודן בעיסוקו של שדה ביהדות. טענת המאמר היא כי ב"החיים כמשל" שדה מתאר תפיסה שאפשר לכנותה 'תיאולוגיה פרטית'. עיקרה מנוסח ברעיונותיו שהאדם קיים לבדו בתוך אלוהים, שהוא חלק מחלום קוסמי סתום. שדה מדגיש בקנאות את ההבדל שבין קיומו הבודד והאותנטי של היחיד מול האלוהים ובין החיים החברתיים, ובמידה רבה העולם החיצון בכללו. החלק השני של המאמר מתבונן מבחוץ בעיסוקו של שדה ביהדות. כידוע לכול, הקרע עם המסורת מעסיק אישים בתרבות העברית כבר למעלה ממאה שנים, ומטריד רבים מאנשי הרוח הישראלים. בשמשו מעין מתווך, שדה הציע לקוראיו גישה אל היהדות שאפשר לכנותה 'רוחנית'.