Abstract
במאמר זה מנתחת המחברת את האופן שבו הקולנוע הפלסטיני יצר שפה קולנועית שהיא מצד אחד אמנותית, אישית וסובייקטיבית, ומצד אחר היא אקטיביסטית, לוחמנית ומגויסת מרצון למען המאבק הלאומי. היא טוענת שהקולנוע הפלסטיני נטל על עצמו את תפקיד יצירת נרטיב-העל הפלסטיני וסיפורו בציבור, אבל הוא נתקל בבעיות העולות מהנושאים שהוא עוסק בהם כמו למשל איך מצלמים את מה שאיננו - את המולדת שאבדה? בעוד שהקולנוע הפלסטיני רוצה ליצור עבר אידיאלי הקודם לכיבוש, שבו אפשר להיאחז ושעל גביו אפשר ליצור תשתית לאומית משותפת, הוא גם מודע לכך שהעבר לא היה בהכרח אידיאלי ולא תמיד אפשר להחיות אותו ולהיאחז בו.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Journal | תקריב |
| Volume | 4 |
| State | Published - 2012 |