הדרת ה"אחר" או התרת הספק לטובתו?

סוף דבר במקום תקציר: למיטב הבנתנו, ניתן להצביע בישראל על תבניות החוזרות שוב ושוב: בתי המשפט, באמצעות עמותות שנועדו להגן על המודרים, נקראים חדשות לבקרים להוציא את הערמונים מן האש, ורק במקרים מעטים מתקנים עוולות קשות הנגרמות לבני קבוצות מודרות. אלה האחרונים מתויגים בתודעה הציבורית בתור מי שאשמים בקרבנותם ובהפרת זכויותיהם. הייתכן שכתוצאה מכך קבוצות מודרות בחברה הישראלית מנוכרות לשיח זכויות האדם וחוות הן את חסידיו הן את חוקריו כמי שמנוכרים לסבלם? (ועיינו: אלבשן, ;2005 גוטווין, 2000). לתפיסתנו, מן הראוי לנצל את החופש האקדמי במידה גדלה והולכת כדי להעשיר את הדיון בכתיבה עיונית מעורבת במוצהר, כתיבה המחוברת לדאגות מן השטח, כתיבה השואלת שאלות קשות על ההצדקה ליחסנו האמתי כלפי אוכלוסיות מודרות. שתיקה, עמידה מן הצד, היצמדות לאי–נקיטת עמדה ואף אדישות של אנשי אקדמיה או של עובדי עמותות פרטיות המתפרנסים מעיסוק בהדרתם החברתית, בעוניים ובמצוקתם של המודרים — כל אלה אף הן בגדר נקיטת עמדה, גם אם הן נהנות מאצטלת האובייקטיביות המדעית או המקצועית (הרצוג ולהד, 2006). בשעה שאנו בוחרים את נושאי הכתיבה העיונית והפעילות הציבורית שלנו ראוי שנייחס משקל וחשיבות להתנסותם הממשית של בני האדם שלפנינו. בחירות אלו אינן א–מוסריות או מקריות כפי שלפעמים נוח לחשוב. במאמר זה תואר הפער המדאיג בין היכולת לזהות את הפגיעה באחר ובין תיקונה של הפגיעה המזוהה. השאלה הביקורתית והמאתגרת שצריך לשאול על הספר שלפנינו היא אם הוא יידחק למקום מוגן כחלק משיח המאפשר לעורכים ולכותבים לנוח על זרי הדפנה של אמירה עיונית שהיא אמנם רלוונטית מבחינה חברתית, אך לא יהיה בה כדי לערער מאומה בתבניות החשיבה או במציאות בשדה? (עיינו גם רונן ובן הרוש, 2005). אל לנו להתעלם מהסכנה הזאת. בניגוד לכך, בקריאת הפתיחה של המאמר הזה הזמנו את הקורא לבחור בפועל בדרך של התרת הספק לטובתו של האחר.